5:40 בבוקר ואני מנסה לצאת בשקט בשקט מהבית לעוד אימון ריצה. מתחמקת על קצות האצבעות, נעלי הספורט ביד, כמו גנב. מתפללת בלב "רק שאף ילד לא יתעורר… רק שהכלבה לא תנבח…". ליד הדלת אני דורכת על קוביית לגו. בא לי למות, אבל אני חושקת שפתיים כמו גדולה, ויוצאת החוצה לעוד אימון בפארק. כמה דקות לאחר מכן אני מגיעה למגרש החניה הארוך ליד איצטדיון הדר יוסף.שורות שורות של מכוניות, כל אחת מתהדרת בסטיקרים עם מרחקים מכובדים. כמו אותות ניצחון של גנרלים.
אני מחנה את האוטו, מסדרת את הכובע, מפעילה את השעון, ומתחילה לרוץ. ככמות המכוניות כך כמות הרצים (ויותר!). יש מקומות בהם נוצר ממש פקק תנועה אנושי. נראה שבשנים האחרונות כולם התחילו לרוץ. ולא סתם לרוץ, אלא לרוץ למרחקים ארוכים. אנשים קמים מהספה ומיד מציבים לעצמם מטרות של חצי-מרתון ומרתון. טרנד. מצד אחד – אני מברכת על כל אחד ש"ראה את האור" והצטרף למועדון. מצד שני – וואלה צפוף פה. פעם ריצה היתה השיגעון הפרטי שלי.
ריצה ליוותה אותי בנאמנות כל החיים, במרחקים משתנים. יש תחומים בהם אני אוהבת להיות מיוחדת. ללכת נגד הזרם.ברגע שמשהו הופך להיות פופולרי מידי – יש לי סלידה אוטומטית ממנו. אולי מזה נובע העניין הרב שלי במרוצי אולטרה בשטח.זה ענף ייחודי. אין הרבה אנשים, אין הרבה נשים. ענף קצת איזוטרי. כרגע אני מתאמנת למרתון וינה באפריל. ברור לי שאחריו אני חוזרת מיד לריצות שטח. בורחת מההמולה של העיר לחיק הטבע. אפשרויות מרתקות מתהוות באופק….
בלי שאני שמה לב אני מסיימת את הריצה במגרש החניה. קצת מתיחות וישר הביתה. אני נכנסת הביתה ומוצאת שני צוציקים על הספה, מביטים בי בתוכחה כאילו אני נערה סוררת שחזרה מבילוי סוער במועדון. "בוקר טוב" אני אומרת. "איפה השוקו שלי, אמא?" הם עונים במקהלה. חזרתי לעולם האמיתי…
בקרו אותנו בחנות:
רח' עומרי 29 ת"א 
ימים ד'-ה' 10:00-19:00
יום ו' 9:30-13:00
בימים א'-ג' ניתן לתאם מראש