מתישהו במהלך סוף השבוע בעלי אמר לי שהוא לוקח את הילדים לגינה (אי שפיות זמנית מצידו!) ואני נותרתי לבד. לקח לרגשות האשמה משהו כמו חמש דקות לצוף, ומיד התחלתי לנקות את הבית (אי שפיות זמנית מצידי!). ברקע שמתי לי פודקאסט נחמד של מישהי שרצה כל מיני מירוצי אולטרה מטורפים ברחבי העולם.
מקשיבה ומנקה, מנקה ומקשיבה…. ואז זה היכה בי: איך היא מצליחה לדחוף את כל האימונים האלה והריצות האלה בין אסיפת הורים לילד חולה? איך זה מסתדר עם חופשת בית הספר באביב? ואוגוסט הארוך? והאסימון נפל – היא לא אמא.
אני חיה ריצה בין אילוצים. מנסה למצוא מקום לתחביב (תובעני!) בין עבודה, בעל, ילדים, ועד-הורים, התנדבות, בישולים והררי כביסה. כל סבב של הריון-לידה-הנקה-חוסר-שינה מחזיר אותי למשבצת ההתחלה. והטיפוס למעלה ארוך וקשה.
אבל כל פעם שאני רצה (לא משנה לאיזה מרחק) – אני סוף כל סוף לבד! עם עצמי, בלי ילדים, בלי משימות. צלילות חדשה מתיישבת בראש והמועקה שבלב משתחררת. בריצה אני נזכרת שאני טובה בדיוק איך שאני, מאשררת את החוזק הפנימי שלי. כל האנרגיות השליליות עוברות הארקה לקרקע, ואני חוזרת חדשה ומשוחררת להתמודד עם אתגרי המציאות.
אז אני מפרסמת מודעת "דרושים": אמא עייפה מחפשת מירוץ אולטרה כייפי לנשמה. יש המלצות?
אהבתן את מה שאירית לובשת? התחברו כאן לקטלוג המוצרים
===========================================================
#UltraMom #MomOnTheRun